מסופר על יהודי שהגיע ללוויה בעיר פלונית. בהסתובבו
בבית הקברות עיין במצבות והוא רואה להפתעתו שרוב הקבורים שם נפטרו צעירים. זה בן
עשרים, זה בן עשרים ושתיים, וכן הלאה. הזקנים ביניהם היו בשנות השלושים כשמתו. לשאלתו
האם זו עיר אוכלת יושביה או אולי הייתה איזו מגיפה בעיר, הסביר לו אחד הנוכחים
מבני העיר. האדם הזה שקבור פה היה בן תשעים ושלוש במותו, אך בעירנו אנו סופרים רק
את הזמנים שראויים לסופרם, רק את הזמן בו מילא הנפתר את חייו בתוכן רוחני, רק את
הזמן בו הוא גדל באמת. ולפי ספירה זו אכן הנפתר היה רק בן עשרים וחמש.
זו כוונת הכתוב בא בימים, אברהם חי את כל חייו
בשלמותם, לא בזבז אף דקה מימי חייו.
ואת המאזן הזה צריכים לעשות כל הזמן לא לחכות ליום
המיתה. מסופר על החפץ חיים שבכה על עשר דקות שלא ידע מה עשה בהם. זה בא בימים – כל
ימיו ספורים ומדודים ועם כולם הוא בא לבית עולמו.
הפרשה מתחילה
ב"ויהיו חיי שרה" ומיד "ותמת שרה". כי בשעת המיתה, אז
נמדד איך היו חייך. הרבה פעמים אנחנו משתתפים בלוויות, שומעים הספדים, ואז עולה
המחשבה מה יגידו עלי? ואין הכוונה שבשביל זה לעשות, כמו שיש כאלה שכל חייהם מכינים
את ספר הזכרון שיכתבו עליהם לאחר מותם. אבל זה בעצם משקף, מה שיגידו עלי זה בעצם
מה שאני, במקרה הטוב.
יש כאלו שיגידו עליהם "היה מסור
לעבודתו" או אפי' יכתבו זאת על המצבה, האם זה מה שאנחנו, מסורים לעבודה? זה
מה שעשינו כל ימינו. זה מתאים למצבה המפורסמת על גדות הירדן שעליה נכתב "קבר
שמעון הצדיק! מסירותו בעבודה הובילה אותנו בדרך" רק שאותו צדיק מה לעשות היה
סוס! לסוס זה מתאים. אבל מה יהיה עלינו?
ומה עושים כדי
שבאמת נבא עם קצת יותר? הרי הבן אדם צריך לישון, לאכול להתפרנס. כמה כבר נשאר
לעבודת ה'?
אבל האמת שצריך את כל חיי העוה"ז, השאלה לַמה
ולְמה אתה עושה את זה. ישנת בשביל ההנאה שבשינה, בזבזת שעות אלו מחייך. אכלת בשביל
ההנאה שבאכילה, שוב בזבזת זמן זה. בילית את רוב זמנך בעבודה כדי לאסוף כסף שתוכל להנות
בסוף ימיך או גם בחופשותיך, גם זמן זה אבד. אבל אם ישנת ואכלת ואפי' נפשת כדי
לצבור כוחות, עבדת כדי שיהיה לך את כל מה שאתה צריך כדי לעבוד את ה', הרי שאתה
לוקח אתך גם את כל הזמן הזה.
הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ג מביא סתירה
בין מה שאמרו חז"ל בירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) שאדם צריך להימנע מלנדור
נדרים כי "לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים".
ועוד כתבו בקידושין סוף ה"ד שעתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא
רצה לאכול אף שהיה מותר והיה יכול. ומצד שני אמרו חז"ל בכתובות (קד) רבנו
הקדוש (רבי), בשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן
העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. וכן אמרו ביבמות (כ') "קדש עצמך במותר
לך" דהיינו לאסור על עצמו דברים המותרים. ועיין שם בביאורו את העניין.
ולפי דברינו, גם אם לא הגענו עדיין לדרגה של פרק
זה במסילת ישרים, עדיין נוכל להנות מן העולם הזה ובכל זאת לא לאבד את הזמן הזה,
אבל בתנאי שיש מטרה מאחורי זה.
וזה קשה! שכל מעשינו יהיו לשם שמים זה קשה. אבל לפחות
את הזמן הפנוי שלנו ננצל לדברים נכונים וחשובים. מה נמצא אצלך ליד המיטה לקריאה
לפני השינה? מהם הדברים שאיתם אתה ממלא את זמנך הפנוי, אם יש לך זמן כזה? מה הם
השיחות להם אתה שותף במפגשים חברתיים מכל סוג שהוא?
ועוד יותר בזמן
שאתה כן מקדיש לעבודת ה', בזמן שאתה מקדיש ללימוד תורה שיהיה נטו לימוד תורה. אדם
שלומד שעה או שעתיים ביום לא יכול להרשות לעצמו שהשעה הזו תהיה עם חורים כי אז גם
את זה אין לו.
בזמן שאתה מתפלל
שיהיה נטו תפילה ולא עוד זמן לסדור ענייניך החשובים.
בזמן שאתה מקדיש לאשה, לילדים (גם זה עבודת ה'),
שתהיה פנוי כולך אליהם ולא מחובר לאינפוזיה הסלולרית. וכן הלאה.
וכך גם אם לא נגיע עם כל ימינו, אבל לפחות נגדיל את
השנים עמהם נגיע למעלה, ובדרך אגב נרוויח גם את מה שיהיה כתוב על המצבה שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה