השבוע אנו קוראים את פרשת במדבר הפותחת את ספר
במדבר. ספר במדבר כולל בתוכו מספר מאורעות קשים לעם ישראל בתחילת דרכו. לפי התכנית
המקורית, לאחר מספר ימים מיציאת מצרים ומתן תורה, היו צריכים להגיע לארץ ישראל שאז
עדיין נקראה ארץ כנען. אך חטאיהם ובראשם חטא המרגלים עליו נלמד בהמשך בפרשת שלח,
הוכיח שאינם מוכנים עדיין להיות עם חופשי בארצו ולכן נאלצו לעבור סדרת חינוך בת
ארבעים שנה במדבר.
במשך שנים אלו
פוקדים את העם מאורעות קשים, מגפות ואסונות שנשלחים אליהם מאת ה' לאחר שמנסים אותו
וממרים את פיו. הזכרנו את חטא המרגלים שבעקבותיו נגזרה עליהם מיתה מיידית שהומרה
לבסוף לאחר השתדלותו של משה, למיתה הדרגתית במשך ארבעים השנים. עד שבכניסתם לארץ
לא נשאר אחד מיוצאי מצרים הבוגרים – גילאי עשרים עד שישים.
בהמשך עדת קורח
הנועדים על ה'. קורח מנסה להמריד את העם כנגד מנהיגותו של משה. גם כאן הקב"ה
רוצה לכלותם ובהשתדלותם של משה ואהרון, קורח ומשפחתו נבלעו באדמה ואת שאר מאתיים
וחמישים האיש אשר איתו, יצאה אש מאת ה' ושרפתם. בנוסף, מגפה פרצה בעם ובה מתו ארבע
עשרה אלף ושבע מאות איש, עד שעצרה אהרון על ידי הקטורת.
בלק מנסה להשמיד את עם ישראל על ידי שימוש בכוחו
של בלעם כמכשף ומקלל ידוע. התכנית לא צלחה בידו כי ה' לא נתן לבלעם לקלל. מה שכן
כמעט הצליח זה השמדת העם על ידי החטאתו בבנות מואב ובעבודה זרה. גם פה פורצת מגיפה
המפילה עשרים וארבע אלף, שנעצרת על ידי מעשה קנאות של פנחס שהרג את נשיא שבט
שמעון.
אירועים קשים אלו אמורים לחנך, לבנות לחשל את העם
כעבדי ה'. אבל איפה שהוא, עלול להיות גם הפוך ולגרום להם לחשוב - כמו שאכן היו
שהתלוננו, שהקב"ה עזב אותם. ומכאן ועד לעזיבת התורה הדרך קצרה. לשם כך נותנת
לנו התורה הקדמה בפרשת במדבר הפותחת את ארבעים השנים האלו.
הפרשה פותחת במניין בני ישראל לשבטיהם. אומר על
כך רש"י מתוך חיבתן מונה אותם בכל שעה. הספירה של עם ישראל מבטאת את אהבת
הקב"ה שבכל פרק ופרק סופר ומונה את מניינם.
ומיד אחרי המניין הכללי, מתבצע מניין נוסף והפעם
כשהם מחולקים לדגלים. כל שבט ושבט קיבל דגל בצבע אחר וסמל אחר, כאשר כל שלושה
דגלים מצטרפים תחת דגל אחד. כך חנו בכל חניותיהם במדבר וכך היו נוסעים את
מסעותיהם. משכן ה' באמצע וסביבו מסודרים השבטים כגדודים גדודים כל גדוד עם דגלו,
צבעו, וסמלו השונים. חלוקת עם ישראל לדגלים גם היא מבטאת את אהבת הקב"ה לעמו
ישראל. כמו שאומר המדרש בילקוט שמעוני "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את
ישראל... ומניין שהיא אהבה, שנאמר ודגלו עלי אהבה. ברא הקב"ה שבעים אומות
ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל, שנאמר הביאני אל בית היין.. ומכולם לא אהב אלא את
ישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה". המדרש מספר גם שעד אז לא היה מושג של דגלים
כאלו ומכאן למדו אומות העולם לעשות את דגליהם.
בתחילת הדרך הארוכה שלפעמים גם תהיה קשה, נותן
הקב"ה לישראל הקדמה - אני אוהב אתכם! לא משנה מה שיעבור עליכם, תזכרו תמיד,
ה' אוהב אתכם! לשם כך הוא ספר אותם בתחילת מסעם. אך זה לא מספיק. יכולים לחשוב,
נכון, הקב"ה אהב אותנו פעם, אבל עכשיו אנו רואים שהוא עזב אותנו, או לפחות
פסקה אהבתו. לכך נתן להם את הדגלים. דגלים אלו ליוו אותם בכל תקופת שהותם במדבר,
לאורך כל מסעותיהם, בעיתות שמחה ובעיתות צרה. ובכל פעם שאי מי יתעוררו בו מחשבות
אולי הקב"ה זנח אותנו, רואה את הדגלים ונזכר באהבתו של הקב"ה אליו ולכל
עם ישראל.
אמנם כיום אין לנו מניין, אין לנו חלוקה לשבטים וודאי
שאין לנו דגלים, אבל אהבתו של הקב"ה אלינו נשארה בכל עת ובכל מצב. וידיעה זאת
תעזור לנו, אם לא להבין אז לפחות לקבל את כל הבא עלינו. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה