שאלה עתיקת יומין היא מה עדיף, עבודה קבועה מסודרת
עם משכורת קבועה, או להיות עצמאי שדואג כל יום לפרנסתו. בדרך כלל ההסתכלות היא
מהמבט העסקי, לעצמאי יש יותר סיכוי להתעשר, לעומת שכירים שלא ראינו הרבה עשירים
ביניהם. לעומת זאת יש את השיקול של הרוגע הנפשי. לא משנה מה גודל המשכורת אבל היא
קבועה, בשונה מעצמאי או איש מכירות או כל שכר שמשתלם ביחס ישיר לעבודה, שם אתה
פחות רגוע, פחות יכול לתכננן את העתיד.
אותה שאלה קיימת ביחס לדירה, הדעה הרווחת (בדרך
כלל בישראל) סוברת שחייבים להשקיע בדירה. כי אין דבר יותר חשוב ממקום לגור בו,
וכשיש לנו דירה משלנו אנחנו בטוחים ורגועים יותר. לא חוששים מהעלאת מחירי השכירות.
לא מודאגים מעליית או ירידת שער הדולר. גם לא דואגים עד מתי נהיה בדירה הזו – גם
אם זו שכירות לטווח ארוך, ומתי בעל הבית יחליט לפנות אותנו כדי למכור או להשתקע
בה. אנחנו יכולים להשקיע בה, לטפח אותה ולהפוך אותה לדירה נאה המרחיבה דעתו של
אדם. מצד שני, יש שיגידו חבל על הכסף ששוכב סתם, עדיף לחיות בשכירות ואת הכסף
להשקיע במקומות שיביאו רווחים (דעה אמריקאית בעיקר).
עד כאן דיברנו על הצד הכלכלי והעסקי. אבל יש כאן
גם צד נוסף ואולי עיקרי, אותו לא מלמדים בשיעורי כלכלה.
לאחר הקמת המשכן בחלקו השני של ספר שמות, ולאחר
חומש ויקרא המתאר את עבודת המשכן – עבודת הקרבנות, אנו חוזרים למסע הלימודי הארוך
שעברו בני ישראל יוצאי מצרים במשך ארבעים שנה במדבר. מסע המלמדם מהו יהודי, בטרם
בואם לארץ המובטחת.
בפרשת השבוע מתארת
התורה את צורת ודרך המסעות שנסעו בנ"י. ארבעים ושתיים מסעות מפורטות בפרשת
מסעי שנסעו בנ"י במדבר מצאתם ממצרים עד כניסתם לארץ כנען, וכולם כמו שנאמר
בפרשתנו, "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". "לפי העלות
הענן מעל האהל... יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל".
בד"כ היוצא
למסע, ובפרט אם זה מסע ארוך, מתכנן את המסע לפרטיו. כמה זמן ינוע בדרכים, באיזה
דרכים ייסע, היכן יחנה, כמה זמן ישהה בכל מקום. לא כן מסע בנ"י במדבר. הם
אינם אדונים לעצמם לקבוע את משך המסעות ואת זמן החניה. לא הם קובעים כמה זמן יארך
כל מסע וכמה זמן תארך החניה בין מסע למסע. הם גם לא יודעים מראש כמה זמן זה ייקח.
"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" לפעמים החניה תהיה מערב עד בוקר, לפעמים
לילה ויום ולפעמים יומיים או חודש או אפי' שנה. חיים לא מתוכננים ולא מסודרים. אדם
חונה בערב ולא יודע אם כדאי לפרוק את מיטלטליו, אולי בבוקר כבר יסעו. לאחר יום או
יומיים, כשהחליטו כן לפרוק את מיטלטליהם ולסדרם ב"ארונות", יתכן שלמחרת
או אפי' באותו יום, שוב נוסעים, שוב לארוז עד החניה הבאה שגם היא לא ידוע מתי.
בדומה לזה אנו מוצאים במן. בהמשך הפרשה האספסוף
מתאווים תאווה, מתגעגעים לדגים, לקישואים ולאבטיחים שהיו להם במצרים ועכשיו יש להם
רק את המן "נפשנו יבשה... כי עם אל המן עינינו" אותו מן שעינו כעין
הבדולח. אותו מן שטעמו בו את כל הטעמים שבעולם, גם טעם דגים ובצלים. וזה עובר לכל
העם "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". ורש"י הקדוש מעיר את
עינינו מה הייתה סיבת הבכי "על עסקי משפחות, על עריות שנאסרו להם". וכדי
להבין נחזור לפרשת בשלח שם מתוארת ירידת המן דבר יום ביומו. לא היה קניה חודשית
וגם לא קניה שבועית. לא היה מזווה מלא אוכל. בכל יום ויום יורד המן בשביל אותו
יום. דבר זה יוצר קשר ישיר בין האדם לקב"ה. הציפייה הזו לאוכל בכל יום
מחייבת. אם לא אהיה טוב לא יהיה אוכל. זה מה שהפריע לעם במן, לא עצם האוכל שהיה
אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו. אלא התוצאה של אכילת אוכל כזה המגיע מדי יום ישירות
מהקב"ה. על מה בכו? על עריות שנאסרו להם ובעצם על כל המצוות שנתחייבו בהם.
זאת מטרת הקב"ה בטרטור הזה כביכול, חינוך והטמעת
ההכרה של ישראל בתלותם בו. את ההכרה כי שום דבר לא נעשה בלי הקב"ה. הקניית
הבטחון בקב"ה, והחובה שלנו לקב"ה. לכן המן היורד דבר יום ביומו, ולכן חיי
הנדודים חסרי הבטחון כביכול.
נכון שפרנסה יותר
רגועה ובטוחה כביכול זה עבודה במקום מסודר עם משכורת קבועה. נכון גם שמגורי קבע
שלנו, זה הרבה יותר נוח. אבל לקרבת ה', להתחזקות בבטחון בקב"ה יותר קל להגיע
כששום דבר לא קבוע וכששום דבר לא מובטח. כשבכל יום צריך להתפלל על אותו יום, כשבכל
יום אתה מתפלל שתהיה עבודה, שתהיה פרנסה. כשבכל יום אתה מתפלל שהדולר לא יעלה ושכר
הדירה לא יעלה, שהמשכיר לא ימצא קונה לדירה בה אתה גר כבר כמה שנים. נכון יש את
הסיכון של הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" כי הרי כשאני עובד
יותר קשה ויותר טוב, אני מצליח יותר. אבל אם קצת התבוננות רואים את ההשגחה הפרטית
בכל צעד ושעל. איך מאמצים גדולים יכולים להפיק אכזבה אחת גדולה וממקום אחר בו לא
השקענו תבא הרווחה. קל מאד להתפתות ולעבוד כמו חמור כדי שיהיה יותר, או כי אחרת לא
יספיק. אבל אפשר גם לקבוע לעצמנו כמה חובת ההשתדלות והשאר בידי השי"ת. יותר
קשה לעשות זאת כשאנו מסודרים במשהו קבוע, אבל גם כאן אנו צריכים לזכור בכל יום מי
נותן לנו את פרנסתנו, מי נותן לנו קורת גג, להודות ולהתפלל על העתיד שימשיך כך ואף
ישתפר.
התורה מלמדת כאן את בני ישראל, לא משנה באיזו דרך
תבחרו, את הכל תעשו על פי ה' ותדעו גם שהכל נעשה על פי ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה