ושם ראינו את הנפילים בני הענק.... ונהי בעינינו
כחגבים" (במדבר יג לג)
תחילת נפילתו של אדם, כאשר הוא לא מאמין בעצמו.
על השאלה מה ראו המרגלים, עליהם נאמר "כולם
אנשים" - מלשון חשיבות, להוציא כך את דיבת הארץ רעה. וכי הם לא ראו את כל
הניסים שעשה ה' במצרים? וכי קריאת ים סוף פשוטה יותר מנצחון על כמה ענקים? עונים חז"ל,
שידעו אותם נשיאים שבכניסתם לארץ, לאחר שהושלם חינוכם של ישראל, תשתנה הנהגת ה' את
עמו. מרגע כניסתם לארץ אין יותר מן, מעכשיו יחזרו לאכול בזיעת אפם את לחם הארץ.
מכניסתם לארץ, אין יותר את עמוד הענן שיישר לפניהם את הדרך, שיספוג את החיצים,
ויסלק את המזיקים. אומנם ה' נשאר בקרבם ועדיין זו הנהגה של גילוי פנים ולא של הסתר
פנים, אבל זו כבר עבודה אחרת. חששו וחשו אותם נשיאים, שאינם ראויים להנהיג את העם
במצב כזה. הם טובים למדבר, כשהכל הולך בקלות ובדרך ניסית. אבל לא כאשר צריך עבודה.
לכן העדיפו להשאר במדבר.
על דרך זו ניתן להבין את אמירתם "ונהיה
בעינינו כחגבים". כאשר ראו את אותם נפילים, שבדרך הטבע אין אפשרות לנצחם אלא
רק על ידי ניסים גלויים. חששו שאינם יכולים להנהיג את העם מבחינה רוחנית למלחמה
בהם. כאן כבר אין עמוד ענן ואולי לא נזכה שהקב"ה יהיה בעזרנו כי איננו
ראויים.
הגמ' (סוטה לד ב')
אומרת אמר רב יצחק, מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא
עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל. סתור... מיכאל שעשה עצמו מך. רש"י גורס
בגמ' שעשה שונאו של הקב"ה מך. וכוונת דבריו שעשה כביכול את הקב"ה חלש
שלא יכול להלחם בהם.
לפי גרסת הגמ' שלנו ניתן לפרש כמו שאמרנו שעשה את
עצמו חלש - היה בעיני עצמו כחגב.
בספר אורחות צדיקים כתב "ויגבה לבו בדרכי ה'"
(דברי-הימים-ב יז, ו). כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא... וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה, אך מסיעתו".
זה הבסיס בעבודת ה', הכרה בכוחותינו והכרה
במעלתנו. כשאדם מכיר בגדלותו ובכוחותיו, לא יבהל מאף אחד ומשום דבר הבא מולו, גם
אם יהיו אלו נפילים או ענקים, בין אם בגוף ובין אם ברוח. בין אם זה אנשים שניחנו
בכשר דיבור ושכנוע, ובין אם אנשים שניחנו בעושר וכבוד. כשאדם יודע את כוחו, יעמוד
מול כל אלו בגאווה ובגאון בשמירה על כל תג ותג בעבודת ה'.
החובות הלבבות בפתיחה לשער הבטחון כותב, ”הבוטח
באלוקים לא ייחל לבני אדם, ולא יעבדם להתרצות להם. ולא יחניף להם ולא יסכים עמהם
בבלתי מה שמנוגד לעבודת האלוקים. ולא יירא ממחלוקתם, ואם יוכיח אותם לא יזהר
בכבודם ואם יכלימם לא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר".
בעל חובות הלבבות
מדבר על מידת הבטחון שתגרום לאדם לא לירא ולא לחת בכל מה שקשור לעבודת ה', גם ממי
שהוא נזקק לו וצריך אותו.
כן הוא גם גבי מי שמכיר בערכו ובנכונות דרכו
ומעשיו. אדם כזה לא יירא מאף אחד ולא ירגיש אף פעם צורך להתנצל על כך.
אנחנו יותר מדי
מעריכים אנשים ש"עושים" משהו. נבדוק בעצמנו איך יחסנו לאברך כולל מן
השורה ואיך יחסנו לאיש עסקים, משפטן, איש מחשבים וכדו'. ובמיוחד אם הוא גם קובע
עיתים לתורה.
מה ההבדל בין יחסנו
לאותו אברך לבין מי שהקים אימפריה של חסד וכדו'. והרי יציאת יעקב מבאר שבע היא זאת
שעשתה רושם. הרי אין ספק שגדלותו של אותו אברך היושב בפינת בית המדרש ומשקיע את כל כולו בעמל ובעסק התורה, עולה לאין
שיעור על כל הדברים האחרים.
את איזה בחור ישיבה
מעריכים יותר? המתמיד השקט שיושב כל היום ולומד? או את החברמן, המשמח והמארגן לכל
מיני מטרות חשובות באמת?
ראיתם אישה שתאמר בגאווה אני "עקרת
בית", אני "אמא במשרה מלאה"? ההערכה נתונה לאותם נשים ש"עשו
קריירה", פעילות חברתית, "עושות" הרבה כסף! הרי אם נתרגם את תפקיד האמא לשפה יוקרתית יותר,
נקבל "דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש". והתפקידים? "פיתוח
תכניות לטווח ארוך במעבדה ובשטחי ניסוי" (בבית ובחוץ). "מנהלת צוות
וחמישה (או יותר) פרויקטים" (ילדים). תפעילו את הדמיון ותגיעו לעוד תארים
מפוצצים.
אם נפסיק להתייחס אל עצמינו כחגבים. אם נעריך את
מה ומי שאנחנו, נעריך את מה שאנחנו עושים מהדברים החשובים באמת שבשבילם נוצרנו.
נכיר בכוחותינו, בגדלותנו ובחשיבות מעשינו. עבודת ה' שלנו תהיה בהתאם ונתעלה
מדרגתנו כחגבים לרמה של גדולים וענקים, גדולים בתורה וענקים ברוח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה